חינוך
ישנם הורים שנרדמו, וגם שבנם הגיע כבר לגיל 6, עדיין לא הציבו דרישות ברורות בפני הילד. הוא עדיין מתנהג ברוב הפעמים כאוות נפשו, ללא גבולות או חשש מתמרור עצור.
במצב כזה, בו ההורים לילד בן 6 עדיין לא יכולים לסמן לעצמם "וי" על "כיבוש" התנהגות לא טובה של הילד, והם עדיין מוצאים את עצמם נאבקים על התנהגות מסויימת כמה שנים, אין ספק כי כשל חינוכי זה יצמיח פירות באושים. כאשר ניגשים לחנך ילד צעיר (שעבר בשנותיו הראשונות את 'החינוך' הקלוקל הנ"ל) ההורים יתייאשו חיש מהר ויוותרו על חינוכו, או יכלו את הכוחות במאבקים אינסופיים. במצב כזה, סביר להניח שההורים יתלו את הכשלון בטבעו או באופיו של הילד ( "זה לא שאנחנו לא ברורים, זה שהוא עקשן…"), בעוד שהם עצמם הביאוהו למצב מביך זה. הם פשוט לא ראו את הנולד.
מכל מקום, לא ייתכן שהילד בגיל 6 עדיין מרביץ ללא אבחנה, לא ייתכן שההורים עדיין משקיעים מאמצים אינסופיים על דיבור נקי. לא ייתכן שאין כמעט יעד אחד שההורים כבשו – ועדיין הם "נלחמים" להכשירו לחיות על פי אמות מידה מוסריות, אם זה קרה, ברוב המקרים, עלינו לבדוק היטב את ההורים, לא את הילד.
על ההורים לנצל את גיל הינקות כדי לחנך את העולל ולהכשירו לחיות על פי אמות מידה מוסריות. הם חייבים להגיע לרמה כזו בו הם מתקדמים "בכבישת" יעדים זה אחר אחר זה בעקביות ( בתקווה שהציבו לעצמם יעדים) עד להעלאת הילד למסלול שבו הוא קנה התנהגות כללית טובה עם גבולות ברורים ומשמעת יציבה. גם אם הילד עדין "יורד מהמסילה" לעיתים, זה בסדר. העיקר שיקנה קו קבוע של התנהגות טובה ע"י הורים מחנכים פעילים.
