בס"ד
מי באמת צריך עזרה?
הילד עצבני? מסתגר? מתפרץ? מאבד שליטה?
כל אדם שבא במגע עם בני נוער וילדים, יכול לזהות דפוסי התנהגות דומים להורים ולילדים. עפ"י העיקרון האומר כי אחד מכלי הלימוד העיקריים של הילד הוא דוגמא אישית וחיקוי ההורה, ניתן להבין בקלות כי ילד שיראה בביתו דפוס התנהגות קבוע של הורה מתפרץ ומאבד שליטה לנוכח לחץ או קושי – יאמץ גם הוא – עם הזמן –דפוס ההתנהגות דומה. מובן גם כי ילד שיראה את אביו מתכנס בתוך עצמו מתוך שבירה ודכאון אל מול לחצים, יאמץ גם הוא – עם הזמן – דפוס התנהגות דומה במצבי לחץ.
כדי לעצב ילד תקין ריגשית, שאינו מתפרץ, חוצפן, חסר שליטה קשה או מתכנס לתוך עצמו (וכן הלאה), אנו חייבים להנהיג בבית התנהלות תקינה של החיים מבחינה ריגשית. ולצורך הדוגמא – התכנסות ודכאון של ההורה לתוך עצמו אל מול לחץ – היא לא התנהגות ריגשית תקינה ומאוזנת. התפרצותה של אמא באופן תמידית למול קשיים – היא לא התנהגות תקינה ומאוזנת, אלא קיצונית, אפילו שהיא מצוייה.
שוב – ילד שיראה אצל הוריו רגש לא מאוזן ולא תקין – ייאמץ גם הוא את אותה התנהגות, והוא לא יכיר משהו אחר, ומה הפלא שאנו רואים ילד עצבני, מסתגר, מתפרץ או מאבד שליטה?
צריך לחשוב פעמיים אם דרישת ההורים לקחת את הילדים לטיפולים ריגשיים (בעקבות חוצפה, חוסר שליטה או עצבנות ) צריכה להיות מופנית דווקא לטיפול ריגשי של הילדים, משום ברוב המקרים – אם הרגש יהיה תקין אצל ההורים – סביר להניח שיהיה תקין אצל הילדים.
