במאמר האחרון למדנו שהילד הנולד לא יודע כיצד הוא אמור להגיב למצבים שונים בחיים.
ורק לצורך התזכורת נזכיר שכשתינוק נולד, הוא נולד ללא שום מושג מהי צורת התגובה שהוא צריך לנקוט בה, לכשיגדל למשל, כאשר יכעיסו אותו.
אם כן, שאלנו, "מה הפתרון"? וענינו שהילד יצפה בעשרות אם לא מאות מצבים בהם מרגיזים את אבא או שמשהו לא הולך לו כפי שתכנן, יקלוט היטב את תגובתו, מבטיו, צעקותיו או משפטיו, ולאחר מכן יגבש לעצמו צורת תגובה כאשר הוא בעצמו ייתקל במצבים דומים, בדיוק כמו שראה.
עכשיו, לאחר שנזכרנו, נשאלתי ע"י אחד המשתתפים בקבוצות החינוך, את השאלה הבאה:
מה יקרה כאשר הילד יראה עשרות מצבי תגובה של אמא המגיבה למצבי לחץ ברוגע, נעימות, שליטה ואי-כעס, ולעומת זאת הוא גם יצפה בעשרות מצבי תגובה של אבא המגיב בעצבנות, מתח, צעקות עצבים וכעס?
אלו בדיוק שני דפוסי התנהגות סותרות באותו בית!
והשאלה היא: איזה מין דפוס התנהגות הוא יעצב לעצמו למצבי לחץ?
כמו האבא- לחוץ,
או כמו האמא- רגוע?
התשובה תלויה בכמה דברים, אך נדמה שאחד מהם הוא המכריע:
לכל ילד, לפי טוהר נפשו, ישנן נטיות (חיובית ושליליות) איתן הוא נולד: נטיה לעצלות או נטיה לפעלתנות, נטיה לשמחה או נטיה לעצבות, נטיה לאופטימיות או נטיה לפסימיות, נטיה לקנאות או נטיה להסתפקות, נטיה לכעס או נטיה לרוגע.
הנטיות הללו נקבעו בנשמת הילד בשעת העיבור, והן אלו שיכריעו עפי רוב, מה יקרה כאשר הילד יצפה בשני דפוסי התנהגות שונים וסותרים.
ובפועל, אם נקח את דוגמתינו דלעיל, כאשר ילד יראה עשרות מצבי תגובה של אמא המגיבה למצבי לחץ ברוגע, נעימות, שליטה ואי-כעס, ולעומת זאת הוא גם יצפה בעשרות מצבי תגובה של אבא המגיב בעצבנות, מתח, צעקות עצבים וכעס, אזי מה שיכריע את השאלה, היא הנטיה הנפשית של הילד. אם יש בנפשו עכירות ונטיה לכעס, הוא בוודאי יתחבר ויאמץ את התנהגותו של האבא שבדוגמא לעיל, ואם נטיית נפשו היא לרוגע, הוא בוודאי יתחבר ויאמץ את דפוס ההתנהגות של האמא שבדוגמא.
המסקנה היא, אם כן, שילד יאמץ בד"כ דפוסי התנהגות לפי טוהר ונטיית נפשו.
בהצלחה
נ. תוהמי
