בס"ד
מעשה בטלפון אחד
ראיתי השבוע הורה שהנייד שלו נפל, נסדק והפסיק לעבוד.
בלית ברירה פנה ההורה לאחת החנויות שעוסקות בתיקון מכשירים ניידים.
שם, בחנות, קיבל ההורה את הבשורה הלא-נעימה, הקשה, הדרמטית והבלתי נסבלת: "אתה תהיה חייב להתנתק מהטלפון עד הצהריים, עד שהמכשיר יתוקן."
גדול כים שברנו, נהפך לאבל מחולינו.
וההורה, לאחר 4 שעות, וטרם שהגיעה שעת הצהריים, צלצל לבעל החנות להתעניין: "הכל בסדר שם? איך מתקדם? כל זכרונות המספרים נמצאים בנייד"? ובעל המעבדה ענה: "הכל בסדר. זה בטיפול".
מסכן, האבא דאג.
כשהגיע לחנות בשעת הצהריים, קיבל את מכשירו, וטרם יציאתו מהחנות שאל: "מה עשיתם? מה תיקנתם?" את תשובותיו הוא קיבל, שמח ויצא.
משם הוא יצא לאחד מבתי הספר בעיר: ירד מהרכב, לקח את בנו – אמר שלום למורה שבדיוק יצא משערי בית הספר, – ונסע.
דרך אגב, גם כשהוא הפקיד את הרכב בידי בעל המוסך – הוא נהג באופן דומה – הוא התעניין באמצע היום, אם הטיפול ברכב מתקדם.
וזה מצויין!
עכשיו נעצור רגע את הסיפור, ונשאל:
"היתכן?"
כשהאב הפקיד את הנייד בידי האומן – הוא שאל, התעניין, חקר. בכל זאת – הוא הפקיד בידו את הטלפון הנייד שלו.
ואילו כשהפקיד את הילד שלו (הילד שלו ! ) בידי המורה על מנת שיעשה בשבילו ובמקומו את עבודת הלימוד הוא לא מתקשר ולא מתעניין איך העבודה מתקדמת?!
הורים יקרים,
עשו לעצמיכם מבחן:
מתי בפעם האחרונה צילצלתם לאדם שביקשתם ממנו לעשות לכם את העבודה וללמד את ילדכם (דהיינו- המורה) – והתעניינתם אודות התקדמות של הילד, ותפקודו?
ומהי תדירות השיחות שלכם עם האדם שביקשתם ממנו לעשות לכם את העבודה בלימוד הילד (דהיינו- המורה)? אחת לשבוע? אחת לשבועיים? או פחות מכך?
אפילו אם "הכל בסדר" עם הילד שלי, עדיין – איננו פטורים משיחה בזמן קבוע עם מי שביקשנו ממנו לעשות לנו עבודה.
בהצלחה
