חינוך ילדים, או חינוך הורים?

השעה 13:15 בצהריים, אמא יושבת בסלון, משקפיים על עיניה והיא מחזיקה ספר בידה. לפתע, 3 דפיקות בדלת. "מי שם?" שואלת אמא, תוך כדי שהיא רואה את בנה בן ה 10 רץ אליה בשמחה, זורק את תיק בית הספר ואומר: אמא, את חייבת לשמוע מה עשיתי היום! ואמא, כמו אמא טובה, סוגרת את הספר, שומטת את משקפי הקריאה על השולחן ומקשיבה לבן שלה. ואז, בנה פותח ומספר לה על מעשה חסד שעשה בכיתה, ועד כמה הוא שמח בעקבותיו. לאחר 2 דקות של הקשבה, הילד מסיים את דבריו ומחכה לראות את תגובתה של אמא. ואמא? כמו אמא טובה: סופקת כפיים, ואומרת בשמחה רבה: איזה יופי! כל הכבוד! אני שמחה מאוד ומוסיפה חיבוק קטן ונחמד. והילד הולך לחדרו שמח וטוב לב. אמא חוזרת לקריאת הספר.

3 דקות חלפו להם, שוב דפיקות על הדלת. "מי שם?" שואלת אמא. תפתחי!!! זו אני השכנה. השכנה? זה כבר מעניין. אמא רצה אל הדלת ופותחת אותה לרווחה. השכנה ניצבת מולה כשהיא מחזיקה שקית יוקרתית בידה עם כיתוב של חברת בגדים מוכרת. " את חייבת לראות מה קניתי" ! אומרת השכנה. ליבה של האם מחסיר פעימה. "אל תגידי לי ש…" אומרת האמא. והשכנה אומרת: "חכי ותראי." אמא לוקחת אוויר וממלא את ראותיה, מחכה ומצפה לבאות. השכנה אט אט מכניסה את ידה לשקית ושולפת ממנה חצאית שחורה עם פסים לבנים יפהפיה!

ואמא? או אמא… שמה את שתי ידיה על הלחיים וצועקת: מעלף! מדהים! יפה! איך זה הולם אותך! איך זה מתאים! אני מתעלפת!

והילד? הילד עשה כבר את החשבון: כשאמא שמעה את המעשה הטוב שעשיתי: אמא אמרה בחמישים דציבלים: "יפה. שימחת אותי."  וכשאמא ראתה את החצאית, היא צעקה ב5000 דציבלים: מעלף ומדהים.

מכאן, שקניות, חשובות יותר ממעשה חסד!

האם גם אנחנו עפ"י ההתנהגות הבילתי מורגשת שלנו, משבשים את סולם הערכים של הילדים?!

חינוך ילדים? או חינוך הורים…?